אודותי

המסע שלי ביוגה

מי גבינה וטונה במים

הסיפור של איך התגלגלתי ליוגה מתחיל בשנות הנעורים, כמו הרבה חברה בגילי הייתי מאוד עסוק במראה החיצוני. ראיתי אנשים עם שרירים ומאוד רציתי להראות כמוהם, אז נרשמתי לחדר כושר יחד עם חבר מהכיתה והתחלתי בתוכנית אימונים שרשם לי שם אחד המדריכים. עם הזמן התחלתי לצרוך גם את האוכל שאנשים שהתאמנו שם אוכלים ואפילו את התוספים שהם לוקחים. אחרי אימון הייתי אוכל קופסת טונה במים, ובאימונים אחרים בולע גביע קוטג' 3%. עם הזמן כבר השדרגתי והתחלתי לשקשק אבקת מי גבינה.

נכנסתי למרדף של שנים אחרי גוף שרירי וחטוב, אפילו עברתי קורס מדריכי חדר כושר בוינגייט בזמן השירות הצבאי. בתקופות מסוימות התאמנתי לא פחות מ- 6 אימונים בשבוע, המשכתי לשקשק ולצרוך אבקות חלבון ועוד כל מני תוספים.

מעבר לנזק שהתזונה הלא מאוזנת הזו עם עודף בחלבונים גרמה לי, הגישה עצמה של הפעולות שלי כמו שאני יודע כיום הייתה בעייתית. לא הייתי בכלל מודע למה שאני עושה, כל התכלית הייתה כדי להשיג מטרה חיצונית. לא משנה כמה התאמצתי תמיד נשאר אותו חוסר ביטחון וחוסר קבלה עצמית ולא הייתי באמת מרוצה מהמקום אליו הגעתי.

קונג פו שמיניות באוויר ותחילת המסע פנימה

בתחילת שנות ה- 20 לחיי אחרי טיול במזרח נרשמתי ללימודים בטכניון ועברתי לגור לבד ביחידת דיור. בין שיעורי הבית ולמידה על אינטגרליים וחוקי ניוטון שוטטתי לי ביוטיוב ולפתע נתקלתי בסרטון מופתי של נזירי שאולין. למי שלא מכיר, אלו נזירים שמגיל צעיר מתאמנים בקונג פו באופן מאוד סיזיפי ונוקשה. אחד הנזירים שם הדגים בסרטון תנועות לחימה ותוך כדי עשה סלטות ושמיניות באוויר. אני זוכר שהייתי די המום כי אף פעם לא יצא לי לראות משהו דומה לזה, הייתה לי הבנה שכל השנים התמקדתי רק בתרגילי כוח אבל לגמרי הזנחתי את התנועה ותרגילי הגמישות.

ההרגשה שלי הייתה של פליאה וגם התאכזבות מעצמי, כבר לא התאמנתי בשלב הזה במשקולות. אני זוכר כן זוכר שחשבתי לעצמי שאיפה אני ואיפה הוא מבחינת היכולת הגופנית. עם כל ההשקעה שלי באימונים לאורך השנים, איך זה שאני לא מסוגל לקפוץ ככה?

בעקבות הסרטון חיפשתי חוג לקונג פו בחיפה, די מהר מצאתי וחייגתי למורה. סיפרתי לו על הסרטון שראיתי ושאני רוצה ללמוד לעשות כאלה בעיטות וסלטות גם. בעצם הייתי עדיין באותו מקום של הנער שנרשם לחדר כושר.

למזלי יצרתי קשר עם מורה שהעולם הרוחני שלו היה מאוד מפותח והגיע מגישה של אומנות לחימה פנימית, ששמה דגש על עבודת תודעה ומדיטציה כבסיס ליכולת הלחימה. מהר מאוד הוא נתן לי להבין שמה שרואים והתוצאה הסופית זה לא העיקר. ובכלל כדי להיות מסוגל לכוון בעיטה בקרב דורש עבודה הרבה יותר יסודית ועמוקה.

שכמות

אז הגעתי לשיעור הקונג פו הראשון שלי, כולם שם היו נראים לי הזויים, טיפוסים מאוד רחוקים ממה שיצא לי להכיר בחדרי הכושר. התחלנו בחימום, כל התנועות בו היו נראות לי עוד יותר הזויות, הרגשתי כמה הגוף שלי נוקשה וחסר תנועה. אחרי החימום עברנו לתרגילים שקשורים בקונג פו שהרבה מהם היו תרגילים בזוגות. העבודה בזוגות הייתה מאוד מאתגרת, זה לא משהו הייתי רגיל לעשות ביום יום והיא שמה לי מראה מאוד גדולה לעד כמה אני באמת נוקשה ביחס למי שתרגלתי אתו. אחרי שעתיים של תרגול קונג פו הגיעה עוד שעה של סיוט שקראו לו צ'י קונג, שזה בעצם הבסיס לכל אומנויות הלחימה הסיניות. מדובר בתרגול שכולל תנועות עדינות או לפעמים עמידה במנח מסוים ללא תנועה עם דגש על נשימות תוך כדי. עם כל הקוצים שהיו לי בישבן וכל המתח שהחזקתי בגוף מהלימודים התובעניים בטכניון זה היה לי לא פשוט בכלל וגם הציב לי מראה למקום שהייתי בו.

למרות כל הקושי ראיתי שיש הרבה עומק בשיטה הזו ובחרתי להמשיך באימון, עם הזמן גיליתי כל מיני כאבים שיש לי בגוף שרק החמירו ככל שהמשכתי להתאמן. אם היו מסתכלים עלינו מהצד לא היו חושבים שאנחנו עושים משהו מאתגר גופנית, אבל העבודה בקונג פו רק ביקשה עוד הרפיה ורכות בגוף. אבל איך יכולתי להרפות? הרי זה שלא למדתי להרפות לאורך השנים וכל העבודה בחדר הכושר הייתה בדיוק ההיפך מזה.

אומנות הלחימה לימדה אותי איזה פער יש בין מה שאתה מדמיין וחושב שאתה לבין מה שקיים באמת במציאות, התרגול בה מפגיש אותך עם עצמך באופן הכי ברור שיש.

מרוב שהייתי תפוס בשכמות והן נראו כמו שני סלעים זכיתי לכינוי "שכמות".

האמת שזה נשמע מצחיק עכשיו, אבל באותה תקופה אני ממש סבלתי מכיווץ של שריר בשכמה השמאלית. הכיווץ היה בא והולך לתקופות ושום דבר ממה שתרגלתי מתוך ארגז הכלים שהיה לרשותי באותו הזמן לא ממש תרם לי, הייתי בסבל נוראי. בשביל הגיוון, אם לא הייתה לי את התפיסות המעצבנת הזו אז הגב היה מציק לי. לא היה מדובר בכאב גב חד ששיתק אותי. זה היה כאב של חוסר נוחות עמום ומתסכל באמצע הגב, ממש הרגשתי את החוליות שלי וכאילו משהו שם לא במקום.

התרגול באומנות לחימה לא באמת עזר לי לכאבים בגוף, מדי פעם המורה היה מסייע לי אחרי השיעור עם לחיצות לאורך עמוד השדרה בשיטה עיסוי שמגיעה מהרפואה הסינית. אחרי הטיפול הקצר שלו הייתי באמת מרגיש שהחוליות במקום, אבל מהר מאוד לצערי המצב היה חוזר לקדמותו כי לא טיפלתי בבעיה מהשורש.

4 ליטר מי מלח ומאסטר 1 לקונג פו

עם כל הכאבים הפיזיים הייתי כבר מבולבל ולא בטוח בעצמי, לא הייתה לי שליטה מתי יצוצו התחושות האלו שוב והיה לי מאוד קשה להשלים עם זה. לא הצלחתי להתמקד בלימודים האקדמאים, הגוף כל הזמן שידר לי שמשהו לא בסדר. המורה שלי לקונג פו למד את השיטה ממורה שמתגורר בתל אביב, הייתי מודע לזה לאורך התרגול ויצא לי לשוטט מדי פעם באתר האינטרנט של המורה מתל אביב. ראיתי שבנוסף לשיעורי הקונג פו הוא מעביר קורסים וסדנאות שיצרו אצלי עניין, הבנתי שהוא מעביר סדנת צום בשיטה ייחודית.

כמה שבועות לפני שיצרתי אתו קשר התברר לי שהוא והמורה מחיפה הסתכסכו במשלחת של בית הספר לווייטנאם. זה לא מנע ממני ליצור אתו קשר, כבר לא ידעתי מה לעשות.

אז טלפנתי אליו, הסברתי לו את המצב וביקשתי לעבור אצלו את סדנת הצום, הייתה לי אמונה שזה משהו שיוכל לשפר את הבריאות שלי. אני זוכר שבתחילת השיחה הוא אמר לי משפט בסגנון:

מי שהוא חלק מהמערכת של המורה מחיפה הוא לא חלק מהערכת שלי – כלומר כל עוד אני נשאר תלמיד של המורה מחיפה אני לא יכול להגיע אליו.

אחרי השיחה עם המאסטר לא ישנתי איזה יומיים, חשבתי הרבה על מה שהוא אמר. המילים שלו גרמו לי להטיל ספק במורה הראשון שלי, הייתה לי הרגשה שנפלתי בפח כל השנים עם מורה לא מספיק מקצועי שלא ידע לתת מענה לקשיים שעלו אצלי בעקבות העבודה העמוקה שעשינו. חוסר השינה הזה השפיע עלי לרעה, מה גם שבאותה תקופה עבדתי כמחלק עיתונים לפנות בוקר. הימים האלו היו ממש גרועים ורק הגבירו את חוסר היציבות שלי.

מתוך כל חוסר היציבות הזה התחיל הצום.

הגעתי אל ביתו של המאסטר בתל אביב עם תיק לחמישה ימים.

זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו אישית, ישבנו אצלו בסלון והוא הסביר לי על התהליך שאני הולך לעבור והתיאוריה מאחוריו. אני עומד לעבור צום של 5 ימים שכולל שטיפה של מערכת העיכול מהוושט למטה בבקרים. השטיפה כוללת שתיית מי מלח, מכינים כמות גדולה של מי מלח 3-4 ליטר. האמת שהטעם שלהם יחסית סביר, קצת כמו מרק.

שתיית מי המלח הייתה נסבלת בהתחלה,  מתחילים לשתות כוס אחת ואז עושים סדרת תרגילים מסוימת כדי לעורר את מערכת העיכול, שותים עוד כוס וחוזר חלילה. כל העסק יחסית זורם טוב תרתי משמע. הבעיה הייתה שאחרי ליטר וחצי שניים התחילו לי בחילות קשות מן הסתם, התחלתי להרגיש כמו בלון שעוד רגע מתפוצץ. אני יודע שאסור להקיא כי אז כל העסק נדפק, מצד שני ידעתי שאם אני לא ממשיך אז לא השגתי כלום. אז המשכתי עוד כוס ועוד כוס ועוד תרגילים שעושים עיסוי ולוחצים על אברי הבטן. אני רואה את הקנקנים מתרוקנים, המאסטר מכין עוד קנקן ועוד אחד ואני כבר לא יודע מתי הסיוט הזה הסתיים. עד שפתאום זה קורה, סוף סוף הייתי צריך לרוץ לשירותים. אחרי הפעם הראשונה בשירותים הסיוט עדיין רחוק מלהיגמר, ממשיכים לשתות בכוח עוד כוס ועוד כוס, בדרך יוצאים כל מני דברים מהמעיים שאחסוך מכם כאן. ממשיכים כך עד שלבסוף מהצד השני יוצאים מי מלח. השטיפה הראשונית הייתה הכי קשה כי יש המון שאריות מזון במעיים, אחריה כבר קצת מתרגלים ודי מהר אתה משלשל רק מים אבל זה באמת עינוי שלא יתואר.

כך הצום עם שטיפות המעיים נמשך יום אחרי יום, בזמן הצום ישנתי על מיטת עיסוי בדוג'ו (שזה כינוי למקום בו מתאמנים באומנות לחימה) כל התהליך  היה מאוד אינטנסיבי. כדי למצוא את האנרגיות והרזרבות בגוף המאסטר גם הגדיל לבקש לחתור במכשיר חתירה שבביתו למשך דקות ארוכות אחרי שהשטיפות הסתיימו, וזה בנוסף לשיעורי הקונג פו הקבוצתיים שהיו במהלך השבוע. לא האמנתי כמה כוחות יש לי ועוד במצב הזה, עד היום אני לא לגמרי מבין מה הלך שם, הזוי לחלוטין.

זה עבד, לפחות באופן זמני, בצום ואחריו הרגשתי יותר טוב והייתי כבר בן אדם אחר. זה היה כל כך אינטנסיבי שהרגשתי שביום הרביעי כבר הספיק לי וחזרתי ברכבת הביתה לחיפה.

בדיעבד, למרות התחושה הטובה הזמנית שהצום נתן לי, לא הייתי חוזר עליו. חשוב לי ליידע את מי שקורא או קוראת אותי כאן שאני לא הייתי ממליץ לעבור צומות מכל סוג שהוא. יש כמה סיבות מדעיות למה לא, שלא ארחיב כאן ומי שמתעניין יוכל לשלוח לי הודעה פרטית. רק אציין שאצלי זה גרם ככל הנראה לפגיעה ביכולת של כיס המרה לשחרר מיצי מרה, כך שעיכול השומנים שלי נפגע. לקח לי שנים לשקם אותו עם תזונה בריאה באמת ותהליכים אחרים ומאוזנים יותר שעברתי.

אצל אותו מורה למדתי בנוסף קורס ביו אנרגיה ושליטה עצמית שכלל גם לימודי מדיטציה. הבנתי ממנו לעומק את המושג של אי עשייה לפי תורות המזרח באופן מאוד פרקטי שאפשר ליישם ביום יום. למדתי ממנו המון אבל הרומן לא נמשך הרבה זמן, הרגשתי שלא מתאים לי להמשיך עם אומנות הלחימה והחלטתי להשקיע כל זמן שיש לי ביוגה.

תחילת הדרך ביוגה

לאורך תקופת אמנות הלחימה שנמשכה מספר שנים, היוגה תמיד הייתה ברקע. בחימום שעשינו היו תרגילי מתיחות מעולם היוגה. יצא לי גם לנסות לתרגל לבד בבית מתוך סרטוני יוגה בהם צפיתי. אני אפילו זוכר שרשמתי לי רצף של תנוחות על דף וניסיתי לתרגל מתוך הרשמים שלי.

למרות המוטיבציה הגדולה שהייתה לי, המקום שבו הייתי מבחינה גופנית באותה תקופה לא התאים לתרגול עצמי, הייתי צריך מישהו שינחה אותי. התרגול שעשיתי הרגיש לי לא נכון ובאמת אחרי כמה פעמים כאלו הפסקתי. למעשה, אני זוכר איזו פעם שכשתרגלתי בזוגות עם אחד התלמידים מהקונג פו, הוא שאל אותי 'מה עשית לעצמך השבוע?'. די התביישתי להגיד לו שתרגלתי יוגה לבד כי הוא כאילו עלה עלי באיזשהו אופן, אז אמרתי שסתם יש לי הרבה עומס, הוא השיב לי 'לא! עשית משהו'.. הוא ידע שאני תפוס יותר מבדרך כלל.

בסופו של דבר, אחרי הצום שעברתי אצל המאסטר הגעתי לסטודיו ליוגה שהיה נראה לי מקצועי מתמונות שראיתי באינטרנט. מאוד חששתי שאני לא מוכן גופנית ושאני לא מספיק גמיש בשביל זה. אז הגעתי לשיעור היוגה הראשון בסטודיו, אני זוכר שהייתי קצת בשוק, סגנון ההוראה היה מאוד שונה, מה גם שהמורה הייתה אישה והרוב היו מתרגלות, כשבאומנות הלחימה הרוב המוחלט היו גברים. זה גרם לי להרגיש בהתחלה בכלל לא קשור, עם הזמן כבר התרגלתי.

הייתה לי מוטיבציה גדולה לתרגל ורציתי לדעת כמה שיותר על היוגה, נרשמתי למנוי חופשי חודשי והתחלתי להגיע מדי יום לתרגל. כשהבעלים של הסטודיו ראתה כמה שאני משקיע היא הציע לי להצטרף לקורס המורים שהיא מנחה שעומד להיפתח. באותה תקופה הייתי חסר ביטחון ועדיין לא מאוזן מבחינה גופנית-נפשית, אמרתי לה שאני מרגיש מאוד סגור מבחינה רגשית ונראה לי שלא אתאים לקורס. היא עודדה אותי בנחישות ואמרה שכל עוד שלא יתרחש אצלי שינוי תודעתי ואתגבר על החרדה העצמית שלי, המצב לא יוכל להשתנות. לבסוף השתכנעתי ונרשמתי לקורס המורים, מעניין ששנים לפני הייתה פעם מדריכת חדר כושר שהכירה אותי ואמרה לי שמתאים לי להיות מורה ליוגה, אולי היא הייתה גם מגדת עתידות;).

בסוף הפכתי להיות מורה בכיר ליוגה בקורס שנמשך 3 שנים. במהלך השנה שנתיים הראשונות המשכתי להגיע לשיעורים בסטודיו מדי יום. יצא לי להשתתף בשיעורים של כמה מורים שלימדו שם שסיימו או היו בשלב מתקדם יותר של קורס המורים, ראיתי איך הם מנחים אחרים, איך הם בונים מערך שיעור ולמדתי מזה המון.

למרות מגוון השיעורים שהיה בסטודיו הרגשתי שמה שהכי מדויק עבורי זה תרגול עצמי בבית. כמו לכל אורך חיי גם ביוגה הייתי בעיקר אוטודידקט, הייתה בי תשוקה ללמוד הרבה מעבר למה שהציעו לי באופן פורמלי. קראתי מגוון ספרי יוגה ואנטומיה, תרגלתי בעזרת סרטוני יוגה עם מורים מרחבי העולם, כשהפעם כבר הייתי הרבה יותר בטוח בעצמי. נפתחתי לעוד סגנונות הוראה וגישות שונות. אפילו יצא לי ללמוד שיטות אימון מעולם ההתעמלות, הפילאטיס ועוד. ממש תקופה של פתיחות לעולם ופקיחת עיניים אחרי שכל כך הרבה שנים הייתי בסוג של התנזרות ומקובע לסגנון אחד של אומנות לחימה וסגנון אחד של יוגה. כשנרשמתי לקורס המורים לא תכננתי לעשות עם זה משהו, בדיוק עזבתי את הלימודים בטכניון ולא הייתי סגור לגבי ההמשך. במהלך השנה הראשונה לקורס מורים המנחה של הקורס הציעה לי להתחיל לעשות סטאז' ולקבל כיתה משלי תוך ימים ספורים.

בהתחלה הייתי ממש מבוהל, עם כל ההשקעה שלי לאורך השנים היה לי מפחיד לעמוד מול כיתה וללמד. המורה עודדה אותי וגרמה לי פשוט לקפוץ למים העמוקים. משעשע שעם כל כמה שחששתי שאני לא מתאים לקורס מורים, בסוף הייתי הראשון שהתחיל ללמד מהמחזור שלי. את הכיתה שקיבלתי לימדה מורה ותיקה שמאוד אהבו אותה, שגם לי יצא להיות בשיעורים שלה ומאוד נהניתי מהם.

הגעתי ללמד את השיעור הראשון כולי נרגש ונושם עמוק, ומהכיתה המלאה שהייתה רק שבוע לפני עם המורה הוותיקה והאהובה, פתאום אני מגלה שמגיעים רק שניים לשיעור שלי. הייתי קצת בהלם.. זה גרם לי להרגיש ממש נבוך והוריד לי את הביטחון. אבל למרות אותה מבוכה המשכתי ללמד מדי שבוע, השקעתי בכתיבת מערכי שיעור והתכוננתי הרבה לפני. גם המנחה לקורס המורים עודדה אותי להמשיך. עם הזמן ההוראה זרמה יותר טוב והתחילו להגיע יותר אנשים לשיעור.

אני חושב שאחת הסיבות העיקריות שהצלחתי בתרגול היוגה היא שהגעתי אל מורה עם הרבה ידע, התבגרתי, תרגלתי מדויק ועשיתי פחות שטויות עם הגוף. עם הזמן השרירים שלי התארכו והתחזקו, היציבה שלי השתפרה והרגשתי באופן כללי יותר טוב.

הסוף לכאבים?

למרות שארגז הכלים שלי התרחב משמעותית, עם כל התנוחות החדשות שלמדתי והעבודה התודעתית ביוגה כאבי הגב והשריר התפוס בשכמה השמאלית לא באמת עברו.

בשנים הראשונות של היוגה אותו שריר תפוס מציק בשכמה השמאלית היה מתכווץ מחדש ומטריד את מנוחתי. משהו מהכינוי "שכמות" שדבק בי עדיין היה קיים.

היו לי הרבה רגעים של ייאוש גדול שעלו דווקא בזמנים של תרגול עם אותו כאב מעיק. אני זוכר שחשבתי לעצמי, עוד כמה זמן זה יימשך? מה אני עוד יכול לעשות כדי שזה יעבור, כבר עברתי כל כך הרבה למה זה מגיע לי לסבול ככה?

יום אחד היו לי כמה דקות לפני שיעור יוגה, החלטתי לשהות במה שנקרא תנוחה משקמת בשיטת איינגאר יוגה. אלו תנוחות שעושים בעזרת ציוד שמאפשר לגוף להיות במתיחה פסיבית. משתמשים בשמיכות, ספוגים, קוביות ועוד כל מני עזרים שונים.

בתנוחות אלו אמורים להישאר למשך זמן ממושך, בדרך כלל כמה דקות וממש להתמסר למנח הגוף שנוצר, להיות לגמרי רפויים.

התנוחה שנכנסתי אליה הייתה יחסית פשוטה, מסדרת תנוחות לפתיחת בית החזה. שכבתי על בולסטר, שזו מעין כרית בצורת גליל מאוד שימושית ביוגה. הבולסטר נתן לי תמיכה מהאגן ועד לקצה התחתון של השכמות, כך שבית החזה נפתח. כדי להקל על הגב התחתון הנחתי את כפות הרגליים על ספוגים שיהיו בגובה האגן וקשרתי את הרגליים עם חגורה. השריר התפוס בשכמה הציק לי וחשבתי שאולי זה יכול להקל עלי.

בזמן השהייה בתנוחה לא הצלחתי להקל על עצמי ולמצוא שקט, אחרי כמה דקות כבר הייתי בייאוש ואז הגיע רגע מאוד מיוחד עבורי. לשברירי שנייה כבר לא ניסיתי באופן אקטיבי להרפות את השריר התפוס, נכנעתי וכבר לא היה לי כוח יותר להילחם, פשוט הרפיתי הכל.

כמה שניות חלפו ופתאום אני מרגיש את השריר התפוס נרפה ובו זמנית עולה תחושה של כאב חד כתוצאה מכיווץ של שריר באזור הגב התחתון. אני זוכר שחשבתי לעצמי מה??? אני לא מאמין, מה זה הדבר הזה שקורה שם, אחרי שנים של סבל מתמשך וזו הסיבה לכיווץ בשכמה?

עד היום אני לא יודע באמת מה היה המקור של הכיווץ בשכמה השמאלית ואם זה באמת היה קשור לגב התחתון, אבל זה לא באמת משנה כי אותו יום לימד אותי כמה המצב המנטלי שלנו משפיע על הגוף. זה כבר לא היה איזשהו סלוגן גוף-נפש ששמעתי מבחוץ, זה היה משהו מאוד מוחשי שהלך והתבהר עם השנים, מאז שהבנתי את זה אותו שריר בשכמה השמאלית לא נתפס לי באותה צורה.

אני חושב שמה שהעביר את התפיסות הזו באותו רגע מיוחד זו התחושה שסוף סוף קיבלתי את התשובה שלי למה יש הכיווץ בשכמה.

אחד הדברים שהכי הפריעו לי היה חוסר הבהירות, ממה יש את הכיווץ, ופתאום כאילו הכל התבהר לי וזה מאוד ניחם אותי. אני אפילו זוכר שלמרות כל הכאב החדש שהרגשתי פתאום בגב התחתון ממש שמחתי על התנועה והשינוי שהתרחש. חשבתי לעצמי שאם כבר לסבול אז לפחות שלא יהיה כל הזמן מאותו מקום בגוף, לפחות שיהיה גיוון.

לקח לי הרבה זמן לעכל את מה שחוויתי באותו יום. בכל השנים של כאבי הגב והתפיסות בשכמה השמאלית חוויתי תחושה לא נעימה בגוף, חוסר נוחות. כמו שאני יודע עכשיו, מה שהחמיר את המצב היה התגובה שלי, איך שקיבלתי את חוסר הנוחות הזה ומה שאמרתי לעצמי בראש בנוגע לזה.

השיפוט העצמי שהייתי בו כשהיה מגיע הכאב, חשבתי שמשהו לא בסדר בי ובפעולות שלי. ובנוסף, הייתי במאמץ כדי לנסות לשנות דברים, נלחמתי.

היום יכול להיות שמדי פעם אני מרגיש את השריר נתפס, אבל אנחנו כבר חברים וותיקים.

גם אם הוא מגיע אני לא מתייחס אליו כאל אויב שהגיע להשמיד אותי, אני נרגע נושם כמה נשימות עמוקות ומנסה להרפות את הגוף בלי להילחם. יש לי כבר קבלה שגם אם הוא יהיה כל הזמן זה בסדר, עם הקבלה הזו באורח פלא הוא פשוט חולף כלא היה.

זה השיעור הכי גדול שלמדתי בחיים, לא ניתן באמת להימנע מכאבים. הם תמיד יכולים לצוץו, ואם לא כאב פיזי אז לא גם כאב נפשי. ככל שניסיתי להימנע ממשהו כואב או לא נעים כך סבלתי יותר והבעיה רק ההחמירה. היום כשמגיע כאב אני לומד לקבל אותו, בודק מה הוא בא ללמד אותי, איזה שיעור אני יכול לקבל ממנו.

זה היה הסיפור שלי על התחלת היוגה והתגברות מכאבים, אני מאוד שמח שקראתם אותי כאן ולמרות שאין פה איזושהי נוסחת קסם מקווה שתוכלו לקחת מפה משהו שיתרום לחייכם.

קפיצה למים העמוקים

הוראת היוגה שלי התחילה כשנבחרתי להיות הראשון מבין חברי לקורס המורים להחליף מורה שסיים ללמד באופן מידי. לא היה לי מושג אם זה משהו שמתאים לי ואם אני מספיק בשל, אבל המורה שלי בזמנו האמינה בי וזרקה אותי לתוך המים, ולי היה קול שאמר שכן ונענה לאתגר. תוך כדי תנועה גיליתי שאני יודע יותר ממה שחשבתי ושאני מצליח להעביר וללמד תנוחות לתלמידים בתחילת דרכם וגם לבעלי ניסיון. גם בתרגול, הרבה פעמים אנחנו מגלים תוך כדי תנועה שאנחנו מסוגלים ליותר ממה שחשבנו. עם הזמן ההוראה שלי השתפרה, צברתי ביטחון וגיליתי מה האיכויות שיש לי כמורה, מה ההעדפות שלי, ומה האני מאמין שלי.

עצמאות

אחרי תקופה של 5 שנים במרכז ליוגה הרגשתי שמיציתי והמשכתי הלאה. פרשתי כנפיים ויצאתי לעצמאות, היה לי ביטחון בי ובידע שצברתי לאורך השנים ושאדע לעשות את זה. זה בעצם מה שהכי רציתי, כל חיי הייתי אוטודידקט. התחלתי להיפתח לעוד תכנים חוץ מהיוגה והקונג פו  שמאוד משדרגים את חיי ואת וההוראה וצברתי עוד ביטחון.

לאורך השנים ככל שצברתי עוד ידע, מדי פעם הייתה עולה בי תחושה של החמצה ואכזבה. כמה סבל היה נחסך ממני אם כל הידע וההבנות העמוקות היו נחשפות בפניי כשלקחתי את הצעד הראשון בדרך. היום אני כבר מבין שכנראה לא סתם זו דרך, וכשצועדים בה מתגלים לנו דברים שלא היינו יכולים לראות לפני. התחושה הזו היא מה שנותן לי את הדלק ליצור ובזכותה הקמתי את האתר וכל הערוצים השיווקיים - אני שואף להיות המורה שהייתי רוצה לפגוש בתחילת הדרך ולהוות מרחב בטוח ונעים אליו אנשים יכולים להגיע כדי לעשות טוב לעצמם ולשפר את איכות חייהם.